כעס הוא אחד הכוחות ההרסניים ביותר עבורנו. הוא מחלחל עמוק אל תוך תת המודע שלנו ומשם מפעיל אותנו ומנהל את חיינו כאילו היינו אנו בובה על חוט והוא הכוח המפעיל, המושך בחוטים.

בחלוף הזמן אנו מתמכרים אל הרגש הזה הנקרא כעס וכמו כל מכור, ככל שחולף הזמן, אנו זקוקים ליותר ויותר מאותו הדבר הזה אליו אנו מכורים, גם אם הוא מאכל אותנו.

תת המודע שלנו הוא כמו ערוגה בגינה. המחשבות שלנו והרגשות שלנו הם הזרעים. הגינה מצמיחה את מה שנזרע בה. על כן אם אנו זורעים כעס, תסכול וטינה אל לנו לצפות כי ינבוט שם משהוא אחר.

באם אנו רוצים לשנות את מה שצומח בחוץ, עלינו ראשית לשנות את שמתחולל בפנים. בכדי לשנות את שמתחולל בפנים עלינו ראשית להבין ואז להחליט ולבסוף לבצע.

בשם האב

אבי הלך לעולמו כבר לפני 28 שנים, באוקטובר 1988, והוא בן 53 בלבד. אני הייתי אז בת 23. סטודנטית צעירה בחוג ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית. אבי היה חולה לב וסרטן הריאות. מלבד העצב העמוק שחשתי על פטירתו, למרות שידענו שמחלתו סופנית, חלחלה לתוכי תחושת זעם עזה. כעסתי על אבי, שפטתי אותו, על התנהגותו, על מעשיו ועל מותו.

הכעס הזה החל עוד בחייו, אך פטירתו השאירה אותי עם תחושת זעם שנשארה בתוכי והמשיכה לבעבע כמו לבה רותחת במעמקי הר געש. הלבה הזו שכנה בתוכי, למרות שהייתי בטוחה כי הכול כבר מאחורי. היא המשיכה לבעבע ולרתוח בתוכי מבלי שאבין מה פשר הכוחות הפועלים בתוכי ומאכלים את כוחותיי. רק כאשר עצרתי בכדי לנסות ולהבין מה פשר התהליכים שעוברים עלי, מה פשר התגובות שלי, מה פשר הכעס שבתוכי, אפשרתי ללבה להתפרץ החוצה בכוח מטלטל אבל מטהר.

אבי היה איש חכם ואינטליגנטי מאוד. איש אוהב ספר, נעים שיחה ומלא חוש הומור. הוא התייתם מאביו בגיל 3 ומאמו בגיל 9 וגדל במרוקו בעוני רב עד שהועבר לאחר מלחמת העולם השנייה לפנימייה בצרפת. הוא עלה ארצה בשנת 1950 במסגרת עליית הנוער ושהה בקיבוצים רמת השופט וקריית ענבים עד גיוסו לצה"ל. לימים הגיע לעיר אילת שם השתקע. בראשית שנות ה-60 פגש נערה יפה בחוף הים בשם שולמית...כעבור 4 שנים נולדתי אני.

אני נקראת על שם אמו האהובה של אבי, רחל. כאשר הייתי בת שנה שינה אבי את שם המשפחה שלנו מאטיאס לארד. הוא לא עשה זאת משום שהתבייש במקורותיו. חלילה, הוא היה גאה בהם מאוד. הוא סיפר לי כי הוא חש שהוא מקים משפחה בישראל ועל כן חשוב לו להעניק לנו שם עברי.

אולם, אותו אב חכם, שנון, מלא הומור, אוהב ספר ונעים שיחה של ילדותי המוקדמת הפך עם השנים לאיש של התמכרויות. מעשן כבד מאוד, מכור לאלכוהול ולהימורים. בשיחות בנינו, שהלכו והתמעטו עם השנים, שאלתי אותו לא פעם, בכאב גדול, האם הסיגריות או האלכוהול שווים את הסכנה לכך שלא יזכה לראות אותנו נישאים ולא יזכה לראות את נכדיו. הוא נהג לענות לי בתשובה שהכעיסה אותי אף יותר. הוא ענה "מי שהולך הולך ומי שנשאר מסתדר".

בשנים האחרונות לחייו אני זוכרת אותו בעיקר חולה, ישן או שיכור. כאשר היה שיכור נטה להתפרצויות זעם שלוו בשבירה של כלים וחפצים ולעתים אף באלימות פיסית.  בתקופה זו כבר הייתי חיילת בצה"ל ולאחר מכן החלתי את לימודי באוניברסיטה העברית. במעט הפעמים ששוחחנו המשכתי לשאול אותו למה? למה הוא עושה זאת לעצמו ולנו? למה האיש שהגיע ארצה כילד יתום חסר כל ובנה בית ומשפחה הורס הכול ומוותר על הכול?

בשנים הללו החל להיבנות הכעס והתסכול שלי כלפיו. התחושה שוויתר עלינו, שלא אכפת היה לו מאיתנו מספיק בכדי לוותר על האלכוהול והסיגריות. תחושת הזעם עוד גברה בי כאשר הפכתי אני לאם והקמתי משפחה. כאשר חוויתי ממקור ראשון את הדאגה לילדי והרצון שלי להעניק להם כל שביכולתי. מעל הכול הרצון להעניק לילדי את התחושה שהם אהובים ושייכים ויש תמיד מי שידאג להם ויחבק אותם.

כעסתי עליו על שלא העניק לי אפילו זיכרון של איך מרגיש חיבוק של אבא. איך מרגיש שיש על מי לסמוך, שיש מישהו שמגן עליך ונותן לך תחושה של שייכות.

כאשר הר הגעש מתפרץ

במשך השנים שכנעתי את עצמי כי אין בי כל תחושת חסך שכן השנים לימדו אותי להתבגר ללא דמות של אב. לא דיברתי על אבי כמעט וגם כאשר שמו עלה לא היה זה בגעגוע אלא בכעס רב.

לא היו לי אז הכלים להבין את מה שאני מבינה היום. לא היו לי כילדה וכנערה מתבגרת הכלים להבין כי התנהגות כזו היא זעקה לעזרה. לא הבנתי כי קודם כול ומעל הכול הוא מוותר על עצמו, על חייו, על חלומותיו, על שאיפותיו.

במהלך לימודי האימון שלי קראתי את הספר המקסים "כוחו של התת-מודע" של ג'וזף מרפי. במהלך קריאת הספר נתקלתי בפסקה שהלמה בי – "הגורם האמיתי של האלכוהוליזם הוא חשיבה שלילית והרסנית. שכן האדם הוא תבנית מחשבתו. לאלכוהוליסט תחושה עמוקה של נחיתות, תסכול ותבוסתנות. תחושה זו מלווה תכופות בעוינות פנימית עמוקה. יש לו אינספור תירוצים להסביר את שתייתו, אבל במציאות הסיבה היחידה נעוצה בחיי המחשבה שלו."

בנקודה הזו התחלתי להבין. התחלתי להסתכל על הדברים אחרת. נכון הוא שכילדה וכנערה לא היו לי הכלים להבין את המניעים להתנהגותו של אבי. לא אמורים היו להיות לי. בגיל הזה רציתי אבא וכעסתי מאוד על האבא שלי שלא היה שם עבורי. פירשתי את התנהגותו כאנוכיות, כהעדפת ההתמכרות שלו על פנינו. אבל עכשיו יש לי כלים להבין!!!

הבנתי שתחושת הכעס, העלבון, התסכול והטינה שאני סוחבת כל כך הרבה שנים גובים ממני מחיר כבד, אז וגם היום. בחרתי להתמודד עם הכעסים שלי כדי לשחרר את עצמי ולתעל את האנרגיות שלי למקומות טובים יותר. בחרתי לבצע סוג של דמיון מודרך בשיטת "המסע" של ברנדון בייס (על פי ספרה "המסע"). נסעתי לאישה שלמדה והתמחתה בשיטה זו.

במהלך אותו מפגש נתבקשתי להתעמת עם אבי ולומר לו את כל מה שמכעיס אותי ופגע בי. מצאתי את עצמי צועקת עליו ומטיחה בו את כל מה שנאגר בי במשך השנים. בכל פעם שעצרתי שאלה אותי המנחה האם סיימתי ועניתי שלא. המשכתי לצעוק עליו דקות ארוכות. לא הצלחתי להירגע, הכעס והתסכול שנאגרו בי פשוט התפוצצו החוצה.

בשלב מסוים ביקשה ממני המנחה להכניס את כל הכעסים שלי לתוך שק גדול. לאחר מכן היא ביקשה כי אקח את אבי ואכניס אותו לתוך השק ואסגור אותו. בעיני רוחי ראיתי את אבי בתוך השק כאשר כל הכעסים שלי הולמים בו. לאחר מספר דקות פתחתי את אותו שק דמיוני בו היו כל כעסיי והוצאתי את אבי. הוא היה חבוט, בגדיו מקומטים ושערו פרוע מכל החבטות שהלמו בו כעסיי הרבים.

באותו רגע התחולל בי משהו שלא חלמתי שיקרה. עיניי דומעות כאשר אני כותבת שורות אלו. לאחר שיצא מהשק בו היה עם כל הכעסים שלי הוא הביט בי עם דמעות בעיניו. מבטו היה אוהב, חומל וכואב. הוא אחז בשתי ידי, הביט אל תוך עיניי והתנצל. אמר שלא היה לו מושג כי ההתנהגות שלו משפיעה עלי באופן קשה כל כך. הוא חיבק אותי ואמר כי הוא אוהב אותי וגאה בי מאוד.

חזרתי הביתה מותשת, אך בתחושת הקלה שלא ידעתי כמוה שנים רבות. סלחתי לו, שחררתי אותו ויותר מכך שחררתי את עצמי. שחררתי את עצמי מכבלי הכעסים שהיו כאבן רייחיים סביב צווארי.

 הכוח לסלוח לטובת עצמנו

ברצוני לסיים מאמר זה בציטוט מספרו של ג'וזף מרפי "כוחו של התת-מודע":

"הלחץ הנגרם כתוצאה מרגשות שליליים עלול להשפיע ישירות על המערכת החיסונית של הגוף, ומשאיר אתכם פתוחים לזיהום ולמחלה.

מתמחים בהפרעות תלויות לחץ מציינים שאנשים שנפגעו, רומו או קיבלו יחס לא הוגן מגיבים תכופות בכך שהם מתמלאים ברוגז ובשנאה כלפי אלה שפגעו בהם. תגובה זו גורמת לפצעים מזוהמים ומוגלתיים בתת-המודע שלהם. יש רק תרופה אחת לכך. עליהם לחתוך את פגיעותם ולהיפטר מהן, והדרך הבטוחה היחידה לעשות זאת היא סליחה.

המרכיב החיוני באמנות הסליחה הוא הנכונות לסלוח. לסלוח לאחר אין פירוש הדבר שעליכם לחבבו או להתחבר עמו. אי אפשר להכריח אתכם לחבב מישהו. יש ביכולתנו לאהוב בני אדם בלי לחבב אותם.

אהבה פירושה לאחל לאחר בריאות, אושר, שלווה, שמחה וכל שאר ברכות החיים. יש רק תנאי מוקדם אחד והוא כנות כוונות. אינכם מגלים רוחב לב  בשעה שאתם סולחים, אלא דווקא אנוכיות, משום שאת הדבר שאתם מאחלים לאחר אתם בעצם מאחלים לעצמכם."

להבין למה

להחליט לסלוח

ולבצע בפועל...לשחרר את הכעס

-------------------------------------------------------------------------------

אשמח לעמוד לרשותכם באמצעות הרצאות, סדנאות וליווי אישי!

ליצירת קשר, לחצו כאן.
או התקשרו 052-2814528
-------------------------------------------------------------------------------